לאבי המכאניקה הקלאסית אייזיק ניוטון היה מנהג לעבוד במשך שלושה ימים ברצף ללא הפסקה, גדול הפיסיקאים אלברט איינשטיין עבד במשרד פטנטים כי הוא היה מופרע מדי בשביל לעבוד בכל מקום אחר, לשארל דה-גול לא היתה טיפת אמפתיה לבני אדם, אבל היה לו זיכרון יוצא מגדר הרגיל, ולקורט קורביין היתה הפרעת קשב משולבת עם הפרעת היפר אקטיביות. האם אלה הפרעות פסיכיאטריות  שצריך לטפל בהן, או גאונים שצריך לטפח?

בפסיכיאטריה זה פזמון ישן ומוכר. יצירתיות והפרעות נפשיות הולכות בדרך כלל ביחד. בספר חדש 'הגן של הגאונות' (Genius Genes), הפסיכיאטר האירי מייקל פיצ'ג'רלד (Michael Fitzgerald) טוען שצורות מסוימות של יצירתיות קשורות להפרעות קוגניטיביות שונות. הוא לא מתמקד רק בסכיזופרניה או בדיכאון, אלא גם במצבים אחרים, כמו אוטיזם או אחותו העדינה תסמונת אספרגר (Asperger's syndrome), הפרעות קשב וריכוז, דיסלקציה ועוד.

יש המאמינים כי למצבים כאלה יש נטייה גנטית, משפחתית. חלק טוענים שממש לא. אחרים תולים את הגורם למצבים כאלה במוטציות גנטיות שונות או בשילוב של מוטציות, למרות שקשר כזה עדיין לא הוכח, ואחרים טוענים שהתפתחותם של מצבים כאלה תלויה ביחסי הגומלין בין ניסיון חיים אישי וקורטוב של גנטיקה. אבל, זאת עובדה. אירועי חיים מלחיצים יובילו אחדים למטה בדרך הבטוחה ליגון שאולה, ואירועים אחרים לא.

אבל אם נאשר כי הגנים המזוהים עם מאניה דפרסיה, אוטיזם או סכיזופרניה, נמצאים בהתאמה עם יצירתיות, מה זה בעצם אומר לגבי מחלות פיסיות שיש להן גורם גנטי? לדוגמא, מחלת תאי חרמש (sickle cell anemia), המחלה הגנטית הראשונה שהתגלתה בשנת 1949 על ידי זוכה פרס הנובל לינוס פאולינג (Linus Pauling). מחלה מתישה, לעיתים קטלנית, שגורמת בעיקר לכאבים בלתי נסבלים, בה הגן הפגום מייצר המוגלובין בתאי הדם האדומים שנושאים חמצן לגוף. לפי מנגנון הבחירה הטבעית של דארווין, בו החזק שורד, מחלת תאי החרמש היתה אמורה להיכחד מן העולם. הסיבה היחידה שמחלה זו הצליחה לשרוד, היא שהסובלים ממנה מוגנים בפני מלריה. מחלת תאי חרמש שרדה בגלל שיש לו יתרון.

אם כן, כנראה שגם להפרעות נפשיות יש יתרון. אחרת כולנו היינו מאושרים כל הזמן, מכל דבר. בניגוד למחלת תאי חרמש, עדיין אין לנו מידע בטוח על הגנים המעורבים בהפרעות קוגניטיביות, גם לא על השינויים במוח שנובעים מכך, שאולי הם שאחראים לסימפטומים, אבל גם ליצירתיות.

כך או כך, ההשערה מעלה שאלות חשובות, כמו מה מגדיר נורמאליות, ומתי זה הופך למחלה. או, האם אנחנו רוצים עולם בו יצירתיות נחשבת לשוליים של מה שמוגדר כנורמאלי, ומטופלת עד שתעלם? האם אנחנו בכלל צריכים לטפל בה, או שבדומה למחלת תאי החרמש, גם כאן יש יתרון, רק שאנחנו עדיין לא יודעים מהו. אם נזהה את הגנים שגורמים למחלות נפשיות (מה שבעצם אומר חדירה לחלקים האינטימיים ביותר של האנושות) ונטפל בהם, האם אנחנו מעמידים את היצירתיות בסכנת הכחדה?

תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה חדשה