הפרעת הדיכאון הפכה היום שכיחה יותר ויותר. הרבה יותר אנשים מאובחנים מאי פעם, הרבה יותר אנשים מטופלים בכדורים. אף אחד לא מתווכח על זה שבאמת יש כזה דבר שנקרא דיכאון, אבל אם שואלים את אלן הורוביץ או את ג'רום ווקפילד, יכול להיות שההתפשטות של דיכאון היא רק לכאורה, המימדים העצומים שלה רק משקפים את הקלות בה הפסיכיאטריה מסווגת כמעט כל תחושה של עצבות רגילה, כדיכאון.  

הורוביץ, (Allan Horwitz) פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ראטגרס (Rutgers) ו-ויקפילד (Jerome Wakefield), פרופסור לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת ניו יורק (New York University) כתבו יחד ספר חדש שטוען כי הפסיכיאטריה העכשווית לא לוקחת בחשבון את הנסיבות האישיות בהן מתפתח דיכאון, מפריזה ביתרונות הטיפול התרופתי, ומאבחנת בשוגג כמחלה, את הדבר הכי טבעי ובסיסי שאנשים יכולים להרגיש בנסיבות מסוימות.

בספרם, שנקרא 'אובדן העצבות, איך הפסיכיאטריה הפכה עצב רגיל להפרעת דיכאון' (The Loss of Sadness: How Psychiatry Transformed Normal Sorrow into Depressive Disorder), טוענים הכותבים שזה בסך הכל טבעי ואולי אפילו חיוני להרגיש מדי פעם עצובים. לא סתם היכולת האנושית להרגיש עצבות שרדה מיליוני שנים של אבולוציה.

כדי לאבחן הפרעת דיכאון מאג'ורי (MDD) צריכים להופיע לפחות חמישה מבין תשעה סימפטומים, במשך תקופת של למעלה משבועיים. הסימפטומים הם: מצב רוח ירוד, חוסר עניין בפעילויות שגרתיות, שינוי בתיאבון או במשקל הגוף, פחות או יותר מדי שעות שינה, איטיות בתנועה, אובדן אנרגיה, תחושת חוסר ערך או אשמה, חוסר יכולת להתרכז ולקבל החלטות, ומחשבות נשנות על מוות או התאבדות. בין חמשת הסימפטומים חייבים להיכלל אחד משני הסימפטומים הראשונים.

אולם, טוענים הכותבים, אותם סימפטומים עלולים במידה רבה להופיע גם אצל אדם בריא, כתגובה לאירוע חיים מלחיץ. כתוצאה מכך אנשים שמגיבים בעצב, בצורה טבעית ובגלל סיבה מוצדקת (סיום יחסים, אובדן מקום עבודה) מתויגים תחת מטריה אבחנתית אחת, כנשמות אבודות שמרגישות עצב ללא סיבה. ולמרות ששניהם מכבדים את הישגי האקדמיה בתחום בריאות הנפש, הכותבים טוענים שהיחידים שצריכים טיפול, הם אלה שקבעו את זה.

הספר מצליח לעניין מגוון רחב של אנשים שמחפשים הגדרה לדיכאון, או במילים אחרות, כמעט את מה שעשה ה-DSM(המדריך הפסיכיאטרי לאבחון מחלות נפש) בזמנו. זה גם מה שמפתיע בכל הסיפור הזה. את המבוא לספר כתב הכוח המניע מאחורי המהדורה השלישית של ה-DSM ומי שתואר בעבר כאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה- 20, רוברט שפיצר (Robert Spitzer) כיום פרופסור לפסיכיאטריה במוסד הפסיכיאטרי בניו יורק (New York State Psychiatric Institute) הניבה מילון אמין ומקיף, שכל איש מקצוע הצליח למצוא בו את מה שחיפש. תחת ניצוחו, הפך ה- DSM למצפן שסייע לרפואה לנווט בביטחון, במרחב הלא פשוט של מחלות נפש.

באופן מרשים לאדם בשיעור קומתו, שפיצר מודה כי הורוביץ ו-וקפילד הצליחו לשכנע אפילו אותו. "הקריטריונים לאבחון דיכאון מציינים בצורה מפורשת את הסימפטומים שחייבים להיות נוכחים כדי להצדיק את האבחנה, אבל הם מתעלמים מההקשר בו הם מתפתחים. התוצאה של זה היא שתגובות נורמאליות הפכו לחלק מהמאפיינים של ההפרעה". "לכותבים יש טיעון משכנע, בעל השלכות עצומות על בריאות הציבור" טוען מייקל פירסט (Michael First) פרופסור לפסיכיאטריה קלינית במרכז הרפואי באוניברסיטת קולומביה (Columbia University Medical Centre).

עצב נחשב לאחד הרגשות הבסיסיים, בדיוק כמו שמחה, אושר, פחד או גועל. "לא צריך ללמוד להיות עצובים. אפילו אנשים עיוורים שמעולם לא ראו איך נראה פרצוף עצוב, מביעים את אותה הבעה" מסביר הפסיכולוג התפתחותי דילן אוונס (Dylan Evans). אולם, כמו הכותבים, הוא לא מצליח להבין מה המטרה שהעצב משרת. "גועל עוזר לנו להימנע ממזון מקולקל, פחד גורם לנו להימנע או לברוח. את התפקיד של העצב קצת יותר קשה להבין". אוונס מניח כי אחד ההסברים הוא שעצב גורם לנו לעצור ולחשוב איפה טעינו, כדרך להימנע מטעויות בעתיד. הבעיה היא, שבמרבית המקרים אנשים עצובים לא חושבים בצורה הגיונית או יצירתית, ולא לומדים מטעויות.

תמיד אומרים שהזמן הוא התרופה הכי טובה. וכנראה שמי שאומר את זה יודע, כי ברוב המקרים עצבות רגילה בסופו של דבר שוקעת ומתקהה. כאשר העצבות היא אינטנסיבית, נמשכת  מעבר למה שנחשב תקופת זמן סבירה ואין לה סיבה ברורה, היא מוגדרת כדיכאון ומטופלת בתרופות. "אנשים שמשתמשים בתרופות אנטי דיכאוניות, הרבה פעמים מרגישים שאי אפשר לגעת בהם. אין להם את הדקויות הרגשיות שיש לרובנו " מסביר אוונס. במקרה של דיכאון חמור, זה יכול להיות דבר טוב. במקרה של אנשים בריאים, זה עלול לנטרל אותם מבחינה רגשית. " תעשיית התרופות גרמה לנו להאמין שכאשר אנחנו מרגישים עצובים, משהו בנו לא בסדר וצריך לתקן אותו. הטיפול בפרוזאק הוא ניסוי חברתי, שבו העלמנו את העצבות. כדי לקבל תשובה לשאלה למה נולדנו להיות עצובים, צריך לבחון מה קורה בלי פרוזאק".

כתבות קשורות:

דיכאון - ים של דמעות

דרכי טיפול בדיכאון לפי השיאצו

דיכאון לאחר לידה - דברו על זה

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה חדשה