המחקר בתחום החרדה לא מתמקד יותר רק בסימפטומים של חרדה, כמו בידוד חברתי ומצב רוח דיכאוני. החוקרים החליטו לעשות יו-טרן ולחזור לשורשים הנוירולוגים של הבעיה. לאיך המוח מקליט ומגבש את אותו זיכרון של האירוע המאיים שעורר את החרדה מלכתחילה.

מה שהם מצאו, זה שיכול להיות שאפשר לטשטש את החדות של התגובה הרגשית. אפילו של הזיכרונות והפחדים הגרועים ביותר.

מלחמה יומיומית
מה שהוביל לתפנית במחקר היא דווקא המלחמה האמריקנית האחרונה בעיראק, שתבעה קורבנות נפש רבים. בערך אחד מתוך שמונה חיילים חזר הביתה משדה הקרב עם נפש חבולה ועם סימפטומים של תסמונת פוסט טראומתית (PTSD), כלומר מחשבות חודרניות, אובדן שינה, דריכות גבוהה וזיכרונות נשנים של האירועים. חלק מהחיילים אפילו לא מגיב לטיפול תרופתי, תרפיה בשיחות או טיפולים קונבנציונאליים אחרים, בגלל המצב הכל כך קשה בו הם נמצאים.

בתוך ההגדרה הכוללת של חרדה, מבחינים בין 4 הפרעות שונות. הפרעת חרדה כללית (G.A.D), הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (O.C.D), פוביות והפרעת פאניקה. הפרעת חרדה כללית היא השכיחה ביותר, הפרעה פוסט טראומתית היא המדאיגה ביותר. אבל כולן לקוחות קבועות בתור בקופת חולים.

בהתפתחות של הפרעת חרדה שותפות הגנטיקה והסביבה, אבל הנקודה בה הן מצטלבות היא ללא ספק המוח.

כשיונקים מרגישים באיום, לפחות 2 מעגלים חשובים במוח נכנסים לפעולה. נתיב אחד עובר דרך האונה הקדמית ודרך השכבה של המוח (Cerebral Cortex) שמווסתת מודעות, הכרה, מחשבות ותהליכים של קבלת החלטות.

המעגל השני הוא ראשוני ועמוק יותר. הוא עובר דרך המוח הלא מודע ודרך האמיגדלה, צמד בלוטות של רקמה עצבית שתחום ההתמחות שלהן הוא רישום ואחסון איומים, כולל צלילים ומראות. המעגל הלא מודע הזה הוא מהיר ומלוכלך. בתור אינסטינקט הישרדותי ראשוני, הוא מעלה את לחץ הדם, קצב הלב ורמת הדריכות הרבה לפני שהמוח החושב לגמרי מודע למתרחש.

זה נורמאלי, אפילו הכרחי להרגיש פחד, אפילו לחץ. הציפייה של המוח לאיומים היא כלי הישרדותי שערכו לא יסולא בפז. השאלה שהחוקרים שואלים היא - למה אנשים מסוימים יכולים להוריד את השלטר בזמן, בעוד שאחרים יסבלו מכל התופעות שמאפיינות חרדה.

אותה גברת, בשינוי אדרת
רוב התרופות שקיימות היום לטיפול בחרדה, כמו משפחת הבנזודיאזפינים או משפחת נוגדי דיכאון, מרגיעות את הסימפטומים של חרדה, אבל יש להן מעט מאוד השפעה על הגירוי שעומד בבסיסה.

לאחרונה, החליטו חוקרים לבחון את ההשפעה של תרופות אחרות לגמרי על חרדה. אחת מהן היא תרופה שנקראת פרופראנולול (Propranolol) שמיועדת לטיפול בבעיות לב. מה שהתרופה הזאת עושה, הוא להשפיע על הפעולה של הורמוני סטרס, כמו אפינפרין. הורמוני הסטרס הם מרכזיים בתגובה האנושית לאיום. הם מקדמים את הגוף לתגובת מלחמה או בריחה, ונראה כי הם מעמיקים את השורשים העצביים של זיכרון מאיים במוח. כשהזיכרון חוזר, ההורמונים האלה מציפים שוב את זרם הדם.

בסדרת מחקרים שנערכה, נבדקים שנטלו את התרופה ונזכרו בזיכרון כואב, הגיבו בצורה רגועה יותר במדדים של דופק, זיעה ופעילות הורמונאלית, בהשוואה לנבדקים שנטלו תרופת דמה. החוקרים משערים כי התרופה הצליחה לחסום קולטנים בתאי המוח שרגישים להורמוני סטרס וככה השפיעה על הזיכרונות המכאיבים. וזאת רק ההתחלה.

מועמדת נוספת שיכולה לעזור לאנשים שסובלים מחרדה לשנות את הדרך בה הם מגיבים לדאגות יומיומיות, היא תרופה אנטיביוטית בשם די-סיקלוזרין (D-Cycloserine), ששימשה עד כה לטיפול בשחפת.

בניסוי שנערך, 28 נבדקים שסבלו מפחד גבהים טופלו במה שנקרא טיפול בחשיפה, כולל הדמיית מחשב של אירועים מעוררי חרדה. הטיפול עזר לכל הנבדקים להתמודד עם החרדה, אבל המשתתפים שבנוסף נטלו את התרופה, למדו לעקוף את הפחד מהר יותר בהשוואה למשתתפים שלא נטלו אותה.

2 התרופות האלה הן שתיים מתוך עשרות תרופות שעשויות להאיץ תהליכים שהחוקרים קוראים להם הכחדת פחד. בתיאוריה, מכחיד פחד מוצלח יכול אפילו להשתלב עם טיפול בשיחות, בו המטפל והמטופל מנסים להבין איך הסימפטומים של החרדה קשורים לאובדן, ילדות טראומתית או כל אירוע שעורר את החרדה. חרדות שנובעות מאירועים כאלה מושרשות עמוק במוח, אבל עכשיו יש עדות שאפשר לעקור את השורש שלהן.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה חדשה