לא פשוט להיות רווק. איפשהו בדרך נראה שחוקי המשחק השתנו, ואף אחד לא מספיק בקיא בחוקים החדשים. לפחות לא אני. כולנו מדברים באהבה, כמהים לה, מתעסקים במה זה האביר על הסוס ואם יש בכלל דבר כזה. בשאלה הנצחית האם אנחנו צריכים להמשיך במרדף הבלתי מתפשר אחרי האחד או האחת המושלמים עד שהם יגיעו, או שזה רק אלכימיה של הזמן הנכון, המקום הנכון והאדם הנכון. באם זה קורה בקליק, או שצריך לתת לדברים זמן להבשיל. נבהלים מכל קושי קטן ובורחים כמו מאש מכל מה שלא עונה בדיוק על רשימת הדרישות שלנו. מה קרה לנו? איפה איבדנו את זה? ואיך עושים את זה ברוחנית?

הכל מתחיל בשני אנשים שהדרכים שלהם הצטלבו במקרה. אבל ממש לא במקרה. כי מול אלפי האנשים שאנחנו פוגשים לאורך החיים, רק עם חלק אנחנו מפתחים מערכת קרובה ואינטימית. תקראו לזה האביר על הסוס, תקראו לזה הנפש התאומה. כולנו רוצים אותו דבר. להרגיש שזה זה בכל שס"ה גידנו ורמ"ח איברנו.

חלק אומרים שהנפש התאומה היא המורה הכי טוב שלנו. זאת שמפעילה הכי טוב את הכפתור שלנו ובאותו זמן מצליחה גם להוציא אותנו מדעתנו. אחרים מאמינים שעם הנפש התאומה הכל הולך חלק. בלי מאמץ. אבל גם כשזה הולך חלק, במוקדם או במאוחר הכינורות מפסיקים לנגן וכל הזוגות פוגשים את השגרה.

לא כולם אוהבים שגרה. אם שואלים אותי, זה השלב הכי טוב. להכיר את כל הדברים הקטנים שהופכים את האדם שאיתנו לכל כך מיוחד. אבל אם שואלים גורואים רוחניים כאלה או אחרים, שגרה, הרגל או קושי הם הזדמנות להתפתח ומערכת יחסים היא אחת הדרכים הטובות (והקשות) לעשות את זה.

כדי שתהליך ההתפתחות הזה יקרה, שני הצדדים צריכים בתור התחלה להבין שהם ממש לא במקרה חולקים את אותו יצוע. וזה לא משנה מי נמצא בסרט של מי. בני הזוג מחויבים רק אחד להתפתחות של האחר, גם, או בעיקר, אם זה אומר לוותר על עצמך. כי כשאנחנו מאפשרים לאחר, אנחנו צומחים בעצמנו. הרצון של הנשמה להתפתח חזק יותר מכל הסכם נישואים או הגדרה אחרת. היא תמשיך עד שהיא תלמד את מה שהיא צריכה ללמוד. אפילו הסבל של הסוף, הוא בעצם צמיחה רוחנית.

בראייה כזאת, בני הזוג רואים באינטראקציה המשותפת ובחילופי האנרגיות ביניהם, את המוקד העיקרי של העבודה. בלי משחקי תפקידים, בלי נכון ולא נכון, עם להשאיר מאחורה תבניות ישנות ואמונות שלא משרתות אף אחד. להיות שם לגמרי. להפוך את הצרכים שלך לגלויים ולאפשר לאחר לבטא את הצרכים שלו, גם אם אתה לא חלק מהם.

כן, תחומי עניין משותפים זה דבר טוב וחשוב, אבל זה לא בבחינת יהרג ובל יעבור. המחויבות הגדולה מכולן היא הרצון לשמר את היחסים ובתוך המסגרת הזאת, שני הצדדים צריכים להתפתח ולפתח תחומי עניין ויכולות.

כשעושים את זה, יש בעצם הסכמה הדדית (שלא במילים) לתמוך ולסייע אחד לשני בתהליך הצמיחה. זה בעצם להגיד אני אוהב אותך בשביל מי שאתה ובשביל כל מה שתצמח להיות, ובו זמנית להגיד שאני אוהב גם את עצמי בשביל מי שאני. זה בעצם אהבה שאינה תלויה בדבר, שלא רואה באחר טוב יותר או טוב פחות ממני.

מן הסתם יתעוררו מחלוקות. גם להן צריך לתת את המקום, להרגיש אותן, לדבר עליהן בפתיחות ובכנות, להתפתח מהן. גם אם זה נעשה בצורה של כעס, בכי או בריחה. אם לא, זה תוקע את זרימת האנרגיה ובטח שלא תורם לסביבה מזינה, אוהבת ותומכת שדרושה כדי לתחזק את המערכת.

עם יד על הלב ועם כל הצער שבדבר, יש נקודה שבה מערכת יחסים באמת לא משרתת יותר אף אחד. אם זה נעשה בדרך אוהבת שמאפשרת לשני הצדדים להמשיך הלאה ולהגשים את הרצון שלהם, זה אפילו יכול להיות ניסיון חיובי. כי דרך מערכות יחסים אנחנו לומדים לבטא ולקבל אהבה. וכשאנחנו מתפתחים למודעות גבוהה יותר, אנחנו מכירים בעובדה שאהבה לא מגיעה מאישור של אדם אחר. היא בתוכנו, מסביבנו ומעלינו ולכן היא גם לא יכולה ללכת לאיבוד. במערכת יחסים או לא, אנחנו במצב תמידי של אהבה. 

בודהה לקח את זה אפילו צעד אחד יותר רחוק. הוא אומר שלא רק שאנחנו צריכים לאפשר לאחר, אלא גם לא להיקשר אליו, כי זה המקור לסבל. אנחנו חושבים שאנחנו רוצים ודאות וביטחון, אבל ההרגשה הזאת של ביטחון מבטיחה לנו רק שמחות קטנות. אושר במנות קצובות. כי כל האנרגיה שאנחנו משקיעים בלהשיג את זה, לשמור על זה, או חלילה כשאנחנו מאבדים את זה, גורמת לסבל. הכל אניצ'ה. ארעי, משתנה, בר חלוף. ולכן, המקום הנכון לזוגיות לא יכול להיות הפחד לאבד, או הפחד להיות לבד, או הרצון שיהיה לנו בדיוק כזה, כמו שאנחנו רוצים את הספה החדשה של איקאה. המקום הנכון הוא רק מאהבה. אז רק אהבה תביא אהבה? כנראה שכן.

 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה חדשה