זה כמעט לא משנה מה נעשה, כי מתישהו זה יקרה. בסופו של דבר, נמצא את עצמנו חולים. סתם שפעת רגילה, או חלילה משהו חמור יותר. אבל, לפי ספר חדש שנקרא 'למה אנחנו חולים' (Why Do People Get Ill) זה לא משנה אם הישועה תגיע מהרפואה הקונבנציונאלית או מהרפואה המשלימה, כל עוד לא נבין שהשאלות האמיתיות שצריך לשאול, הן למה ומתי.

3 דקות. זה בערך הזמן שלוקח לרופא שלכם להקשיב לכם, לפני שהוא יעצור אתכם. בתוך 10 דקות המרשם כבר יהיה חתום ואם להיות כנים, רובנו נתאכזב אם זה לא יהיה ככה ובסוף נצא בידיים ריקות. סביר להניח שגם לא ממש נצא עם חיוך מאוזן לאוזן, אם הוא לא יבדוק לנו דופק, לחץ דם, או כל דבר אחר. העיקר שתהיה איזושהי בדיקה גופנית. כי בעולם של היום, הטיפול, האבחון והאדיבות של הרופא הפכו לסמל להרבה מאוד דברים אחרים.  

לחלק מהאנשים, העדר היחס האישי דווקא מתאים, לשאר האנשים זה פשוט מפריע, ומסתבר שהם לא מעטים. אז אם זה ככה, זה לא ממש צריך להפתיע אותנו שהרפואה המשלימה נהייתה עסוקה עד מעל לראש. כי אולי יותר מהכל, הויכוח בין רפואה קונבנציונאלית לרפואה משלימה, מסמל בעצם את הדיון בין גוף מול נפש, בין מדע מול אהבה, בין מספרים ועובדות מול שירה.

זה מזכיר את מה שפרויד אמר בערך לפני מאה שנה. למה שאנחנו קוראים סימפטומים, פרויד קרא סימנים להדחקה ודיכוי. אבל פרויד ראה בזה גם משהו אחר. הוא ראה בזה תקשורת, אפילו סוג של אומנות אישית. כיצורים אנושיים, אנחנו מתקיימים בזכות הכלי של השפה. היא שקובעת את החוויה של הגוף. כאב ראש, כאב גב, כל אלה הם ביטוי לתקשורת. קודים של המטופל. לעצמו, לאחרים, או למי שזה לא יהיה. רק השפה של המטופל, יכולה לספר לנו מה המחלה מייצגת בחיים שלו.

וזה לא רק שאנחנו מתקשרים באמצעות המחלה, אנחנו גם נקשרים אליה. מפתחים איתה מערכת יחסי אהבה-שנאה. אוהבים אותה ובמקביל מוכנים לעשות כמעט הכל כדי להיפטר ממנה. אם הולכים לפי מה שפרויד אמר, יש לנו הרבה מה להרוויח ממחלה, הרבה יותר מכמה ימי חופש מהעבודה או מהלימודים. כי אם מחלה היא ביטוי לדברים שהודחקו, אז ההיפך של מחלה זה לא בריאות. זה דיכאון, ריקנות, מוות של הנשמה.

הספר לא מושך לכיוון של רפואה קונבנציונאלית או משלימה, כנראה ששתיהן לא ממש עושות את זה לכותבים. הוא רק טוען שלרפואה הקונבנציונאלית לא יזיק להתייחס למקום ולתפקיד של המחלה בחייו של האדם, כחלק אינטגראלי מההיסטוריה האישית שלו. לשאול מתי בדיוק זה התחיל, במקום לשאול כמה זמן נמשך. הם גם לא טוענים שרופאים צריכים להיות פסיכואנליטיקאים, אבל אין סיבה שהם לא ילמדו לשאול את השאלות הנכונות. נכון, הם מדברים בסימפטומים. אבל זה לא כל הסיפור. הסיפור כולו הוא האדם כולו. המסקנה היא כנראה, שהרופא הטוב צריך להיות מדען, אבל באותה מידה גם הומאני.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה חדשה