ישראל כידוע משופעת בחגים הקשורים למסורת שלנו, אך הפסיכולוגים ממליצים להנהיג חגים אישיים, מבלי קשר למועדים הרשמיים. הדבר, לטענתם, מאוד מועיל הן לגוף והן לנפש.

ללא החגים אנו פשוט נגווע – וזו כלל לא הגזמה.

יש לי יום יום חג

מומחים מדיסציפלינות שונות העוסקים בנושא הפנאי טוענים כי אנו זקוקים לחגים כמו ל... חלומות. בשני המקרים מנהיג אותנו אינסטינקט בסיסי אחד – אינסטינקט ההתפרקות. אם כי אנו נרדמים מדי לילה, ואילו החגים חלים רק מספר פעמים בשנה.

בזמן החג אנו חווים טראנס יצירתי, עוברים למימד תודעה אחר, משנים פאזה. הדבר מאפשר לנו שוב לחוש את טעם החיים, להביט במבט רענן על הבעיות השגרתיות, וככל שהדבר מתרחש לעיתים קרובות יותר, כך מוטב.

אבל מה אם אין עילה לחגיגה, תשאלו. אינכם צודקים. יש אינספור אפשרויות ליצור חג מאין. למשל:

חג ארוחת הבוקר. אתה מתעורר בבוקר (ויסלחו לנו הנשים, בכל פנייה לגבר ניתן לראות פנייה גם לאישה, כמובן), נכנס למטבח, בו עומדת אשתך בפנים לא מאופרות ומכינה קפה. במקום הגערה הרגילה: "קדימה, יותר מהר, אני מאחר לעבודה!", תשאל: "ואיזה דבר טעים נכין לנו היום?". ותראה כיצד הפליאה שלה הופכת אט-אט לחיוך, ומכאן כבר תמצא תירוץ להקיש ספל בספל, משל היו כוסות שמפניה.

יום הולדת שמח! רוצים להתחיל את היום מדף חלק? אפשר לתלות ליד המיטה שלט עם הכתובת: "מתתי אתמול". כשתתעוררו, תרגישו שהתאפסתם, שאתם טהורים כמו תינוק, ובו בזמן החלה גם השנה החדשה וגם יום ההולדת. וזאת, בלי שום תאריכים, ציוני גיל ואורחים. לא בכדי אנשים חכמים רבים מברכים את עצמם ואת קרוביהם מדי בוקר ומודים לחיים על המתנה שהעניקו להם – יום חדש. היהודים הדתיים כבר תפסו את הפטנט והבוקר שלהם מתחיל בברכת ההודיה: "מודה אני לפניך מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה".

סיבה לחגיגה?

לפני אלפי שנים את מועדי החגים קבעו האסטרונומים והאסטרולוגים. רק לאחר שהתנתקה בצורה משמעותית מציוויי הטבע, האנושות קבעה סדרים משלה והעבירה את תחילת השנה החדשה מחודש ספטמבר, שבו היא הייתה קשורה לחג היבול ומצב גרמי השמיים, ל-1 בינואר (למועדי החגים היהודיים יש כמובן סיבות משלהם, אך לא נתעכב עליהם כאן).

מדוע רבים מאיתנו נתקפים במצב רוח קודר בהתקרב החגים הרשמיים? אחת הסיבות העיקריות לכך (פרט כמובן לאפשרות המפוקפקת לחלוק שוב את השולחן עם הדודים והדודות שבמשך השנה השתדלתם לצמצם איתם את המגע כמה שיותר) היא שפסיכוזת הטרום-חג, כפי שמכנים אותה הפסיכולוגים, משאירה משקעים נפשיים. האשם העיקרי ביצירת מתח במהלך ההכנה לחגיגה - וגם לעייפות הגדולה שבאה אחריו - היא ה"מאסט", "המוכרחות". אנו נאלצים לחיות לפי הכללים שהוכתבו לנו, וההתנגדות הפנימית שלנו לכך בסופו של דבר לובשת צורה של דיכאון ועצבים מעורערים.

דוגמה פשוטה: לפני ליל הסדר או כל חג אחר הכרוך באירוח, גם הבעל וגם האישה נמצאים במצב מתוח ביותר. האישה מודאגת מאוד: "מחר אני חייבת להיראות במיטבי, אבל אבוי, אין לי מה ללבוש!". הגבר חושב בתורו: "לא היה מזיק, ככה בשביל הבריאות הנפשית, לקנות לה איזו מתנה, טבעת יהלום למשל, אבל מאיפה אקח כסף לזה? מה אני, מחסנאי בנמל אשדוד". המצב דומה למעין תחרות שאנו נאלצים, בעל כורחנו, לקחת בה חלק. זה כמו משימה שמישהו הטיל עלינו ולא ניתן להתחמק ממנה. כל זה משפיע לרעה על הביטחון העצמי. "שוב זה התפקשש!", אנו חושבים לרוב, ומפתחים רגש תוקפנות או יותר מכך, שוקעים בדיכאון.

חג אישי

הרבה יותר מועיל ונעים לציין חגים אישיים, הקשורים לאירועים החשובים רק עבורכם. זה יכול להיות יום ההיכרות ביניכם, תאריך האירוסין או יום בו אחד מכם או שניכם ניצלתם מסכנה כלשהי. אגב, אין זה הכרחי כלל וכלל שגם יום ההולדת ייכלל ברשימת החגים האישיים. אין זה סוד שאנשים רבים לוקחים בצורה קשה את הימים שלפני יום ההולדת: כבר חודש לפני הם נתקפים קדרות, מחשבים בכמה הזדקנו, וביום ההולדת עצמו מצליחים לשמור את החיוך המאולץ על שפתיהם רק תוך מאמץ עליון.

אגב, המומחים מניחים כי הסיבה לעצב המשתלט על אחדים מאיתנו ביום הזה כלל אינה קשורה להזדקנות המתקרבת. על פי התיאוריה של הפסיכיאטר הצ'כי סטניסלב גרוף, למשל, כל אחד ואחד מאיתנו שומר בתודעתו במידה זו או אחרת את זכר הניסיון הקשה של נסיבות לידתנו, ובכל פעם שתאריך היעד מתקרב, אנו חווים שוב ושוב את הקשיים ואת הזעזוע שליווו אותנו כשהגיע תורנו לצאת לאוויר העולם.

פרט לחגים רשמיים ואישיים, יש חגים גנטיים, או כפי שאנו מכנים אותם – לאומיים. הבולט בהם הוא יום העצמאות. אם כי עבור מרביתנו מלחמת השחרור היא עבר רחוק ובלתי מוכר, אנו חווים את יום העצמאות בצורה טבעית לגמרי. בכל אחד מאיתנו חי זיכרון גנטי של הסבא או סבא רבא – אלה שהשתתפו או חוו את המלחמה ההיא – לכן אנו שמחים באמת, מבלי לפעמים להיות מודעים כלל למשמעות הפורמאלית של היום הזה. ייתכן שבעוד 100 שנה הצאצאים שלנו בכלל יציינו אותו כיום הניצחון של כוחות האור על כוחות החושך.

כמה פעמים נתקלתם בקריאה "ועכשיו כולם לשיר!" – מפי מנחה החגיגה, מעין יאצק שכזה? הקריאה הזו הרי הורסת את כל משמעות החג, שהיא - לעשות מה שמתחשק לכם. הרי על מנת להשתחרר מנטל השגרה ולהרגיש התחדשות פנימית, כל אחד זקוק למשהו שונה: יש כאלה שישקעו בריקודי עם עד אור הבוקר, אחרים זקוקים לטיולים במקומות מבודדים בחיק הטבע.

חג כחופש

לכל אחד מומלץ לבחור את צורת בילוי החג לפי השקפתו. לכן, אם עבורכם החג האמיתי הוא לשכב על הספה עם "50 גוונים של אפור" ביד – הקדישו לכך את היום הזה ואל תתייסרו במחשבות שאולי אינכם נוהגים כשורה.

חובבי החגיגות המבוימות באתרים אקזוטיים ("ראש השנה בג'ונגלים", "יום ההולדת באוורסט") לא משערים אפילו שלעיתים קרובות מה שמניע אותם למעשים הרואיים אלו הוא לא הרצון לנוח ולשמוח אלא דיכאון מודחק. חג מהסוג הזה הוא עבודה מפרכת, העלולה לגרום, חלילה, להתמוטטות עצבים.

עניין אחר הוא כשאתם לא מחשבים דבר לפרטי פרטים, לא מתכוונים לשבור שיאים אלא פשוט, מתוך רצון פניני, מבקשים לצאת לנופש באיסטנבול, למשל. את הרצון הזה כדאי להגשים – קרוב לוודאי שהחג הזה נחוץ לכם כמו אוויר. ולאחר שתנשמו בסוף השבוע את אוויר הים של בוספורוס, יש להניח כי תסתכלו על הבעיות במשרד, אליו תחזרו ביום ראשון – בעיניים שונות לגמרי.

הצורה בה אנו מתכוננים לחג משקפת את הבעיות הפנימיות שלנו. כך למשל השטיפה הקדחתנית של הרצפות לפני בוא האורחים, הפאניקה שלא לפשל – אלה מסגירים אדם הסובל מנוירוזות ומתסביכים שונים. הוא לא יזכה לשום רגש של רגיעה או התפרקות לאחר החגיגה שערך – מקסימום רדיפת הכבוד שלו תזכה לצ'ופר מלטף במידה והאורחים יתפעלו מההכנות.

הפסיכולוגים לא ממליצים לקחת על עצמכם תפקיד מסוים במהלך החגיגה  נוסח בעלת הבית הדאגנית או מנחה הערב. אם אתם עושים זאת מתוך רגש החובה ("אם לא אני, אז מי?), ולא מתוך דחף פנימי חיובי, הדבר עלול לערער את עצביכם. לא פעם, כשהוא נקלע לחבורה עליזה, אדם שקט על פי רוב, המנסה לא להתבלט, מחליט שאסור לו לפגר אחרי החבר'ה, משתכר, מתחיל לפזז ולשיר, הופך לפאטתי – ובכך מאבד את האפשרות הנדירה להיות הוא עצמו לפחות לכמה שעות.

הדבר היחיד שעליכם לדאוג לו במהלך הכנת החגיגה הוא האוכל. למרות כל האמיתות בדבר חשיבות התקשורת הרוחנית והבינאישית, הפסיכולוגים משוכנעים: אנו יוצאים לחגיגות אצל חברים בעיקר כדי לאכול. דווקא השולחן העמוס בכל טוב והארוחה העשירה מעניקים לנו את הרגשת הרוגע ואת הקירבה ההדדית. על כן, האימרה, האופיינית כל כך לאמא יהודייה: "צריך שיהיה הרבה אוכל בבית!" לא כל כך נלעגת כפי שהיא נראית מלכתחילה. רגע, ומה יקרה אם חלילה יבואו פתאום אורחים?

      

 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה