כשאנחנו חולים, אנחנו קונים את מה שהרופא כתב לנו במרשם. לא ממש משנה לנו איך קוראים לזה, או כמה זה עולה. העיקר שנרגיש יותר טוב. אבל, יצרניות התרופות משקיעות הון (אפילו עתק) כדי להפוך את השמות של התרופות לכאלה שיכנסו בלי בעיה לשימוש היומיומי שלנו, או לפחות כדי שיהיו הראשונות שקופצות לנו לראש.

מה זה אומר לנו כצרכנים, אם בכלל.

בעזרת השם

סביר להניח ששמות כמו מתילפנידאט (Methylphenidate) וסילדנאפיל (Sildenafil) לא אומרים לכם כלום, אלא אם אתם רופא או רוקח. אנחנו גם מוכנים לשים כסף שפלוקסטין (Fluoxetine) לא יעורר אצלכם תגובה כזאת או אחרת. אבל את כולם שמעתם אינספור פעמים, וקראתם עליהם בלי סוף סיפורים ואתם אפילו לא יודעים את זה. 

כי בשמות שוברי השיניים האלה משתמשים בעיקר בעגה המקצועית. אבל אנחנו מכירים אותם כמו שקוראים להם אצלנו בשכונה. ריטלין (מתילפנידאט), ויאגרה (סילדנאפיל) ופרוזאק (פלוקסטין).    

מי שאחראי לתת את השמות של התרופות הוא ארגון הבריאות העולמי (WHO) וברוב המקרים תרופה מקבלת את השם של החומר הפעיל שבה, או של אחד הרכיבים.

אבל לא סתם השמות האלה קלים וקליטים. כדי שנזכור כל אחד מהם, וכדי שברגע האמת רופא ירשום במרשם תרופה מסוימת ולא את התרופה של המתחרה, מישהו שילם הרבה מאוד כסף.

אין לי ראש למילים ארוכות

לכאורה אין עם זה שום בעיה. זה מגן על יצרניות התרופות, ולנו הצרכנים זה לא ממש משנה איך קוראים לתרופה, כל עוד היא עושה את העבודה. הבעיה היא, שלפעמים מותג מסוים הופך להיות מזוהה עם היצרן. כמו שקרה עם קוקה קולה, קוטג' או במקרה של תרופות כמו פרצטמול (האקמול של טבע, הדקסמול של דקסון והפאראמול של סופר פארם).

המתנגדים טוענים שכל הסיפור הזה משחק לידיים של יצרניות התרופות, פוגע בקרנות המימון וגם במטופלים, כי זה יוצר רושם שאותה תרופה היא התרופה היחידה, ושהאלטרנטיבה פחות טובה. כאשר למעשה, היא יכולה להיות זולה יותר, טובה באותה מידה, ואולי אפילו יותר. זה בעייתי במיוחד כאשר תרופה מפסיקה להיות רשומה כפטנט (אחרי 20 שנים) והגרסאות שלה הופכות זמינות לכל המרבה במחיר.

יותר מזה, הם גם טוענים שהתקשורת שותפה לדבר עבירה באסטרטגית השיווק של חברות התרופות, ושהיא הראשונה שצריכה לעצור את זה.

זה דיון בעל חשיבות ציבורית, אבל כנראה שלא מאוד ריאלי. התקשורת משתמשת בשמות המוכרים פשוט כי הם מוכרים, ולא כי היא גוזרת קופון על השימוש בהם. אפשר למצוא עשרות סיפורים על שימוש לא ראוי בריטלין, או על תופעות לוואי של פרוזאק, אבל אם ישתמשו במתילפנידאט או בפלוקסטין, סביר להניח שרובנו נעביר דף.

אז כנראה שגם אנחנו כמטופלים וגם הרופאים נמשיך לשלוח יד לעבר המוכר והקליט. מסחרי או לא, אם זה עושה את העבודה, זה לא ממש משנה לנו איך קוראים לזה. ואם אתם שואלים אותנו, כל פתרון טבעי עדיף על תרופה אחת שמתיימרת לתת פתרון אחד לכולם, לא משנה מה השם שלה. 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

הוסף תגובה חדשה