Write a comment
ריח הוא דבר מרתק. מהיכולת שלו לעורר זיכרונות ועד ליכולת שלו לשנות את מצב הרוח שלנו ואת ההתנהגות. ועדיין, בגלל שהוא הכי פחות מובן מבין חמשת החושים, המיתוסים משתוללים. לדוגמא, בניגוד לאמונה הרווחת, האף האנושי רגיש כמעט כמו זה של בעלי החיים, כולל כלבים. לעיוורים אין חוש ריח מפותח יותר, ורוקחי בשמים מצטיינים בעבודה שלהם לא בגלל האף המפותח שלהם, אלא בגלל שזה מקום העבודה שלהם.
ספר חדש שנקרא "מה שהאף יודע" (What the Nose Knows), מנפץ כמה מהמיתוסים האלה.
מריח כמו רוח נעורים
כולם מריחים. אבל יש כאלה שמריחים טוב יותר מאחרים. כמו למשל מי שחתום על הספר, הפסיכולוג אייברי גילברט (Avery Gilbert). ולא שפגשתי אותו, אבל הוא בטוח מריח יותר טוב. תרתי משמע. זה כנראה בגלל שגילברט עושה כסף מלהריח. הוא גם מומחה לחוש הריח האנושי וגם יזם בחזית העממית של תעשיית הריחות.
גילברט מגיע מרקע של היסטוריה, תרבות וספרות. הוא מזכיר ענקי ספרות כמו אמילי דיקנסון (Emily Dickinson), מרסל פרוסט (Marcel Proust), סלמן רושדי (Salman Rushdie) ואייקונים תרבותיים כמו הלן קלר (Helen Keller) ואנדי וורהול (Andy Warhol), כל אחד בדרכו פריק של ריח. הוא מחבר בין ריח, אירועים היסטוריים, אינטראקציות אנושיות ומצליח להבחין בדקויות שבין ארומה, ניחוח, ריח, צחנה וסירחון.
הפרק הראשון פותח באתגר של איך מסווגים ריחות ואיך מודדים את העוצמה שלהם. גילברט מתחיל עם הצד המואר של ריחות כמו יין, פרחים ובושם. וממשיך עם הצד החשוך של ריח של גומי שרוף, ביצה רקובה, או הבחור החרישי מהספסל האחרון באוטובוס.
יתר הפרקים כוללים דיון במולקולות החשובות שיוצרות ריח, ההבדל בין מריחים רגילים ללא רגילים, מהם הריחות המוזרים ומי הם נערי הפלא של חוש הריח, מהן אשליות של חוש הריח, מה ההבדל בין חוש הטעם והריח, מה ההשלכות האבולוציוניות של ריח ומה ההשפעות הפסיכולוגיות שלו, וגם כמה מילים על הטכנולוגיה שמייצרת ריחות.
הכל בראש
אז ממה עשויים ריחות? גילברט טוען שריחות קיימים רק בראש שלנו. נכון, מולקולות קיימות באוויר, אבל רק חלק מהן אנחנו יכולים לתייק כריחות. וכמה ריחות יש? כנראה שזו משימה בלתי אפשרית אפילו להתחיל לנסות לספור, ריחות רבים מורכבים מאותם חומרים כימיים. למשל, המולקולה MMP היא ריח המפתח בתה ירוק, באשכולית, בבזיליקום וגם ביין אדום. דימתיל סולפוקסיד (Dimethyl Sulfide) היא מולקולה שקשורה בריח של צדפות, רוטב עגבניות, עוף משומר וכן.. גם נפיחות.
מה שמחזק את הטענה הזאת, היא אחת התופעות המעניינות שגילברט בוחן שנקראת המחלה הסביבתית, או בשם השני שלה, רגישות גבוהה לכימיקלים (Idiopathic Environmental Intolerance או Multiple Chemical Sensitivity). בתסמונת זו, הסובלים מתלוננים על סימפטומים כמו עייפות, דפיקות לב וכאבי ראש בעקבות שאיפה (ולו הקטנה ביותר) של כימיקלים סינתטיים, שנמצאים בבשמים, חומרי ניקוי וכל חומר מלאכותי אחר. פסק הדין של גילברט: הסימפטומים אמיתיים אבל לחלוטין פסיכוסומאטיים. הבשורות הטובות הן (אם הם רק יהיו מוכנים לשמוע), יש טיפול.
אין מאסטרו במחקר על ריחות, בטח שלא בתחום של ריחות רעים. מעט מאוד אנשים עלו לגדולה מלדבר דווקא על זה. וגם על זה יש לגילברט מה להגיד. למשל פרויד, שלא ממש עשה עניין מריחות ופחות או יותר הגדיר אותם כלא חשובים. גילברט טוען שזה כנראה הקוקאין, דלקת הסינוסים, השפעת, הסיגרים והזקנה שמדברים מגרונו. טוב, לפחות הוא לא סבל ממה שנקרא Cacosmia מצב רפואי שגורם לכל דבר להריח כמו.. צואה.
