Write a comment
העיסוי הנו דרך יעילה לרענון, להפגת מתחים ולחידוש החיוניות. יש המעדיפים עיסוי חזק, כדי להרגיש את הגוף "באמת", הן בזמן העיסוי והן לאחריו, ויש המעדיפים עיסוי עדין עם דגש על תנועות המפרקות את המתח מהגוף.
בעיסוי הקלאסי (השבדי/ גרמני/ צרפתי), מתמקדים בהזרמת הדם במערכת הורידית, כלומר עוזרים לדם לחזור אל הלב, ולכן רוב התנועות בעיסוי זה הנן מהפריפריה למרכז. ואולם, התמיכה במערכת הורידית ובהזרמת הדם חזרה אל הלב יכולה להיעשות גם בצורות אחרות.
צריך לזכור, שמה שמניע את הדם במערכת זו הוא בעיקר תנועה, כגון התכווצות והתרפות של השרירים, או תנועה חופשית של האיברים כאשר השרירים רפויים. מתח שרירי עוצר ומעכב זרימה חופשית הן של הדם והן של הלימפה. לכן, עיסויים שתורמים להפגת מתח שרירי, משפרים בעקיפין גם את זרימת הדם והלימפה. הגישה ההוליסטית בעיסוי אינה באה לביטוי דווקא בכך שהיא מעניקה משקל גדול יותר להפגת המתח ומשווה אותו לזה של הזרמת הדם באופן ישיר, אלא בחשיבות שהיא נותנת לחיבור ולקשר שבין חלקי הגוף השונים. חיבור זה פותח זרימה בממדים גלובליים יותר בין למעלה ולמטה. ישנה הקבלה ברורה בין המשמעויות הפיזיולוגיות של פתיחת הזרימה האנכית והרוחבית לבין המשמעויות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות של זרימה זו.
הזרימה האנכית הנותנת לנו הרגשה של קלילות, של חוסר צורך במאמץ בכדי לעמוד ישר, באה לביטוי גם במישור הנפשי: לא צריך להתאמץ, הקשר שלי עם העולם הוא קשר של זרימה ולא של התגוננות ופחד. רפלקס הפחד הבסיסי ביותר שלנו - פחד הנפילה – קשור בכיווץ באגן הירכיים; הרגליים נדחסות פנימה אל תוך האגן. שליחת הרגליים החוצה מתוך האגן אל הרצפה היא האנטי - רפלקס לפחד זה, והוא גם הצעד הראשון להזדקפות נכונה שאינה כרוכה באימוץ השריר. הזרימה הרוחבית מבטאת את תפיסת מקומנו במרחב, את הקלות ואת האומץ שלנו לפעול בתוכו. חופש הפעולה של הידיים לעשות בא לביטוי בחופש בשכמות, בכתפיים ובזרועות. החופש לבטא רגשות ולקבל מבחוץ בא לביטוי בחופש בבית החזה ובבטן.
רק גוף מחובר, שישנה בו זרימה לכל אורכו ולכל רוחבו – יש לו מספיק תמיכה כדי שיוכל להרשות לעצמו לוותר על ההגנות הלא נחוצות הבאות לביטוי בכיווצי שרירים (בעיקר באזור אגן הירכיים וחגורת הכתפיים). אנחנו מחזיקים עצמנו מהכתפיים כאשר איננו סומכים על הזרימה האנכית ואיננו מעזים לתת את המשקל שלנו באמת לאדמה. במצב זה, במקום ששרירים עמוקים המיועדים לכך יגרמו לנו לעמוד זקוף (כמו עץ הצומח לגובה ללא מאמץ), אנחנו כאילו מחזיקים את עצמנו כלפי מעלה מהכתפיים ("נושאים את העולם כולו על כתפינו"). לכן, לא אחת, בעיה הבאה לידי ביטוי בכתפיים, למשל, לא תיפתר עד שאותו אדם יוכל לקבל מספיק תמיכה מהרצפה - מהאדמה.
לכל ההבנות הללו יש ביטוי בעיסוי הטיפולי ההוליסטי – באופי התנועות, שכיוונן הוא גם אל הלב וגם ממנו החוצה, אל הקצוות, ובעיקר בתנועות הארוכות המחברות בין חלקים שונים של הגוף, וכן באופי היחסים בין המטפל למטופל; העבודה משותפת לשניהם. המטפל נוגע על מנת להרגיש את מה שיש, ואם הוא מרגיש – אז גם המטופל מרגיש. רק כשמוחו של המטופל מזהה כיווץ, הוא יכול לשחררו. ככל שרמת מודעותו של המטופל ומחויבותו להיפתח גדולות יותר, כן תגדל יכולתו להשתמש במטפל להעמקת העבודה. בכך יש מסר ברור, שהוא מעיקרי הגישה ההוליסטית: את העבודה המשמעותית עושה המטופל. המטפל משמש רק כמתווך נוח, המאפשר לעבודה הזו להתרחש.
