במערב יש התעניינות גדולה בזן, אבל עם לא מעט בלבול לגבי המקור שלו. והאשמה היא לא לגמרי של המתעניינים, האשמה טמונה גם בשיטת הלימוד הבכוונה מסתורית, שהפכה אפילו ליותר אניגמטית בזכות פרשנים, שבילו שנים בכתיבת מספר בלתי נתפס של ספרים,....
במערב יש התעניינות גדולה בזן, אבל עם לא מעט בלבול לגבי המקור שלו. והאשמה היא לא לגמרי של המתעניינים, האשמה טמונה גם בשיטת הלימוד הבכוונה מסתורית, שהפכה אפילו ליותר אניגמטית בזכות פרשנים, שבילו שנים בכתיבת מספר בלתי נתפס של ספרים, על מה שהם מתעקשים שהוא לחלוטין בלתי ניתן להסבר. אז אין פלא שאנחנו לא ממש מבינים מה זן אומר. לאו טסה הסביר את זה הכי טוב, 'אלה שאומרים אינם יודעים ואלה שיודעים אינם אומרים'.
במערב יש התעניינות גדולה בזן, אבל עם לא מעט בלבול לגבי המקור שלו. והאשמה היא לא לגמרי של המתעניינים, האשמה טמונה גם בשיטת הלימוד הבכוונה מסתורית, שהפכה אפילו ליותר אניגמטית בזכות פרשנים, שבילו שנים בכתיבת מספר בלתי נתפס של ספרים, על מה שהם מתעקשים שהוא לחלוטין בלתי ניתן להסבר. אז אין פלא שאנחנו לא ממש מבינים מה זן אומר. לאו טסה הסביר את זה הכי טוב, 'אלה שאומרים אינם יודעים ואלה שיודעים אינם אומרים'.
האגדה מספרת שכשבודהה כבר היה בא בימים, הוא כינס את כל חסידיו. וכאשר הם התכנסו והתיישבו בדממה, מחכים למאסטר המזדקן שיגיד את דברו, בודהה קם, התקדם על הרחבה שהיתה מכוסה בפרחים, הביט בקהל, התכופף, הרים את הפרחים כלפי הפנים שלו, ואז מבלי להגיד מילה, חזר למקום מושבו. כולם הביטו זה בזה בתדהמה, פרט לאחד מהם שהחזיר לו חיוך. בודהה חייך אליו חזרה ובלי מילים, הצליח להעביר לו את המשמעות הרוחנית של הטקס הקטן הזה. זה, לפי המסורת, הרגע בו הזן נולד.
הרבה אנשים חושבים על זן כפיתוח יפני, והאמת, הם די צודקים. אחרים חושבים על זן כעל פרשנות סינית של הרעיון הבודהיסטי של הארה, שיובא ואומץ על ידי התרבות היפנית. והאמת, גם זה לא רחוק מהאמת.
אפשר להגיד שהזרע של זן נטמן בהודו, צמח בסין והגיע לפריחה מלאה ביפן. ולמרות שהחסידים שלו התעקשו שאי אפשר ללמד אותו ושהוא לא יכול להיות תלוי בשום טקס או כל צורה פורמאלית של פולחן, ביפן הוא התגבש למשהו יותר ממוסד.
הכוונה בזן היא בעצם לתפוס את הרגע בדיוק כמו שהוא. בלי פילטרים, בלי דיאלוג פנימי, בלי רעיונות, בלי דעות. בכל רגע, אנחנו פשוט צריכים לעשות את מה שאנחנו עושים, ולא משנה מה זה. לפי הזן, הקיום נמצא בשקט המחשבה.
קיום מנקודת המבט של הזן הוא משהו שמתרחש רק בצורה ספונטאנית ומיידית. בגלל שהיקום נמצא כל הזמן בתזוזה, כמו גם המחשבות והגוף שלנו (לפי מחקרים המחשבה שלנו קולטת 12,000 רשמים נפרדים בכל שניה), המציאות יכולה להיחוות רק ברגע נתון.
תחשבו על נוף, למשל. האם הוא מה שהיה לפני שניה, או מה שהוא עכשיו?. למעשה, כבר ברגע שאנחנו אומרים את המילה נוף, הנוף כבר משתנה למשהו חדש. כל החיים שאנחנו תופסים נמצאים כל הזמן במצב של שינוי. כל אטום ביקום משתנה בכל מיליונית שניה.
אז אם ככה, מה היא המציאות? האם היא תמיד ראיה מוגבלת של מה שאנחנו חווים מסביבנו ומודעים לו?, איזו מהתפיסות שלנו באמת נכונה במונחים של העולם המציאותי?. התשובה הכי טובה שתקבלו היא כנראה שיש מספר אינסופי של אפשרויות בכל רגע נתון.
הזן אומר שאנחנו לא באמת חווים את הקיום, בגלל שאנחנו עסוקים מדי בלחוות את הגרסה הסובייקטיבית שלנו לדברים. אנחנו משתעשעים במחשבה על מה שאנחנו רגילים לחשוב שהוא הקיום.
אם לא ניצור קיום, או במילים אחרות, אם לא נחזיק בשום פרשנות סובייקטיבית של מה הוא הקיום, אז הקיום פשוט יהיה. הבעיה שאנחנו מורגלים ליצור את המודל שלנו לעולם. כל קיום שלא ניצור, יהיה מוגבל ובטח לא הקיום האמיתי.
אז כדי להיפטר מהסובייקטיביות, בזן עושים הרבה מדיטציה תוך הרהור במשפטים שנקראים קואן (koan) ונחשבים לאחד משלושת עמודי התווך של הזן. הקואן הם לא ממש מנטרות, הם יותר חידה שאין לה פתרון הגיוני. אבל בגלל שהיא כזאת, היא מעוררת רמה עמוקה של מודעות, הרבה מעבר לאינטלקט. דרך המחשבות האבסטרקטיות, תלמיד זן יכול לעשות פאוז על הרציונל לרגע. זה מה שסולל את הדרך לחוויה אמיתית של הקיום האמיתי.
