הרעיון של הספר The Kingdom of Infinite Space של ריימונד טליס (Raymond Tallis) הוא לקחת אותנו למסע בראש שלנו. ולא, זה לא משעמם כמו שזה נשמע, כי טליס כאן בשביל לפזר את הערפל מהמיתוס שאומר שהמהות של מה שאנחנו, נמצאת....
הרעיון של הספר The Kingdom of Infinite Space של ריימונד טליס (Raymond Tallis) הוא לקחת אותנו למסע בראש שלנו. ולא, זה לא משעמם כמו שזה נשמע, כי טליס כאן בשביל לפזר את הערפל מהמיתוס שאומר שהמהות של מה שאנחנו, נמצאת במוח. הוא לא מתמקד במוח עצמו (שלדעתו מוערך יתר על המידה) אלא במה שקורא לנו בזמן התנהגויות בסיסיות כמו צחוק, בכי, התעטשות, הקאה, דיבור ונשימה.
הרעיון של הספר The Kingdom of Infinite Space של ריימונד טליס (Raymond Tallis) הוא לקחת אותנו למסע בראש שלנו. ולא, זה לא משעמם כמו שזה נשמע, כי טליס כאן בשביל לפזר את הערפל מהמיתוס שאומר שהמהות של מה שאנחנו, נמצאת במוח. הוא לא מתמקד במוח עצמו (שלדעתו מוערך יתר על המידה) אלא במה שקורא לנו בזמן התנהגויות בסיסיות כמו צחוק, בכי, התעטשות, הקאה, דיבור ונשימה.
טליס נולד בליברפול, ילד אמצעי מתוך חמישה. את רוב שנותיו (למעלה משלושה עשורים) הוא הקדיש לשרות הבריאות הלאומי (NHS). עד שנת 2006 היה פרופסור לגריאטריה באוניברסיטת מנצ'סטר (Manchester). אולי לא מאוד סקסי, אבל הוא היה אלוף בזה. אחרי כל השנים הקדחתניות האלה, וסטודנטים שנתלים בכל מילה שיוצאת לו מהפה, הוא פרש לחדר העבודה אצלו בבית, כדי להגשים חלום ישן נושן. להיות כותב במשרה מלאה. היום הוא נהנה ממוניטין של פילוסוף ללא חת, משורר, כותב מחזות וכותב בכלל. אבל עד שזה קרה, הוא קיבל 135 דחיות להערכתו. מה הוא עשה לא נכון? אולי הוא הקדים את זמנו. אולי הוא פשוט לא היה מספיק טוב.
הספר הנוכחי הוא פרויקט הכתיבה הראשון שלו אחרי הפרישה. יש לו חמישה ספרים נוספים במגירה, כולם עוסקים בסיפור הגדול, לפחות מבחינתו. במה זה בעצם להיות בנאדם? איך אנחנו מקבלים בשוויון נפש שמחה תהומית, ומצד שני מוות והסבל הנוראי שבא איתו? וזה לא שיש לו את התשובות. אבל לפחות הוא שואל שאלות. וזה מזל, כי מהמראה שלו הוא לא היה עושה קריירה.
נשיקות
נשיקה לפי טליס היא סקנדל ביולוגי וחברתי. מבחינה ביולוגית, היא בזבוז זמן. מבחינה חברתית, היא בעיה קשה, כי נשיקה לא נכונה בזמן הלא נכון, יכולה לעשות בעיות (ע"ע חיים רמון). יש כמובן סוגים שונים של נשיקות. שפתיים על משטחים חיצונים כמו יד, מצח, או לחי. שפתיים אל שפתיים כשהפה סגור, שפתיים אל שפתיים כשהפה פתוח, וכמובן הגרסא הצרפתית המלאה.
לפי טליס, נשיקה מלאה חורגת מנורמות מקובלות ולא רק בגלל שהיא שוברת את החוקים הבסיסיים של היגיינה. מכל צורות התקשורת הבלתי מילוליות (חילופי מבטים, הבעות פנים), נשיקה עוקפת את כולן. טליס רואה בנשיקה חזרה למיידיות של גיל הינקות. הפה כאיבר דיבור, חוזר למקור שלו כאיבר של מגע. זה כמובן לא כל הסיפור, כי טליס טוען שגם כשאנחנו מתנשקים, אנחנו נשארים חיות. אמנם חיות שיודעות מאיפה הן באו ומה המרחק שעברו, אבל עדיין חיות. נשיקה, בעיניו, יוצרת קשר עם אדם אחר, ומחזירה את הדיאלוג שמכיר באחר על מה שהוא. זה גם ההסבר שלו ללמה אנחנו עוצמים עיניים.
בכי
דמעות ממחישות משהו שנוגע לליבה של מה זה להיות אנושי. בעוד שיונקים אחרים מתייפחים בתגובה לתחושת כאב, רק בני אדם בוכים כתגובה רגשית. דמעות רגשיות, כמו שהוא קורא להן, שונות מדמעות של כאב. הן עשירות במנגן וחלבון. הוא טוען שאת כל הדמעות ניתן לבחון לפי סוג הרגש שעומד מאחוריהן. דמעות של רחמים עצמיים, רחמים על אחרים, סימפטיה, חמלה ודמעות של ילד שהעדיפו מישהו אחר על פניו. יש גם דמעות של יגון, שכולנו מכבדים, כי הן משקפות סבל שכולנו חשופים אליו. אלה דמעות שאנחנו רוצים לחלוק, כי אנשים שכולים שלא בוכים מפחידים אותנו. אנחנו חוששים מההשפעה של כל אותם רגשות שלא יוצאים החוצה.
צחוק
עד כמה צחוק זה דבר מדבק, טליס מסביר על ידי מקרה שקרה בשנת 1962. וכך היה. פנימייה של בנות באזור המזרחי של אגם ויקטוריה נסגרה למשך ששה שבועות. לא בגלל אירוע טרגי, חלילה. בגלל צחוק. הכל התחיל בשלוש בנות שנתקפו בפרצי צחוק בלתי נשלטים במשך שעות. בסופו של דבר כמעט מחצית מ 159 התלמידות נדבקו, וצחקו במשך 16 יום. הפנימייה נסגרה, כולם נשלחו הביתה, וכל ניסיון לפתוח אותה מחדש נגמר בקטסטרופה. אבל זה לא נגמר בזה. המגיפה התפשטה לקהילה ול-14 מוסדות לימוד נוספים, ונמשכה כשנתיים. לא צחוק. בנסיבות רגילות, אנחנו צוחקים פי 30 יותר כשאנחנו בחברת אנשים. אבל, צחוק יכול להיות גם סימן מוקדם לפסיכוזה. אם הוא לא תואם לנסיבות למשל. אצל אנשים שאינם בקו השפיות הכל הפוך. הם לא צוחקים עם העולם, אלא עליו. בתמורה, העולם צוחק עליהם.
הקאה
יש מעט מאוד חוויות שצורכות תשומת לב כל כך טוטאלית כמו הקאה. לא, אפילו לא אורגזמה. חוסר אונים, רעד, הזעה, חיוורון, רוק ונזלת וכמובן, השיא הדוחה. ברגע שההקאה בלתי נמנעת, יכול להיות שיהיו לנו כמה דקות להתכונן (להגיע לשירותים או לנשום), אבל זה רק אם אנחנו באמת ברי מזל. טליס רואה בהקאה סוג של טרור. תזכורת רועמת לזה שאנחנו כלואים בתוך גוף עם אג'נדה משלו, והאג'נדה הזאת לא כוללת נשימה. לפחות לא ברגע הזה.
פיהוק
גם פיהוק, כמו צחוק, מדבק. אולי אפילו יותר. 50% מהאנשים יפהקו בתוך 5 דקות מהרגע בו הם יבחינו במישהו אחר שמפהק. אפילו רק המחשבה על פיהוק מספיקה. למען האמת, זה הימור די בטוח שעד שתגמרו לקרוא את השורה הזאת, גם אתם תפהקו.
אז אנחנו מפהקים רק בגלל שגם אחרים עושים את זה, מתנשקים כי אנחנו חיות, בוכים כי אנחנו אנושיים, והחוויה הכי טוטאלית שאנחנו עוברים היא הקאה. מעניין מה יש לטליס להגיד על לידה, או חלילה על סקס?
