אילמות סלקטיבית (Selective mutism) לא קשורה לפגם אינטלקטואלי, פגם נוירולוגי כמו גמגום, או הפרעה התפתחותית כמו אוטיזם. היא הפרעה התנהגותית רגשית, שמלווה בסממנים של חרדה חברתית כמו ביישנות, קיפאון, הימנעות ממצבים חדשים, הימנעות מקשר עין ורתיעה ממגע. אילמות סלקטיבית....
אילמות סלקטיבית (Selective mutism) לא קשורה לפגם אינטלקטואלי, פגם נוירולוגי כמו גמגום, או הפרעה התפתחותית כמו אוטיזם. היא הפרעה התנהגותית רגשית, שמלווה בסממנים של חרדה חברתית כמו ביישנות, קיפאון, הימנעות ממצבים חדשים, הימנעות מקשר עין ורתיעה ממגע.
אילמות סלקטיבית (Selective mutism) לא קשורה לפגם אינטלקטואלי, פגם נוירולוגי כמו גמגום, או הפרעה התפתחותית כמו אוטיזם. היא הפרעה התנהגותית רגשית, שמלווה בסממנים של חרדה חברתית כמו ביישנות, קיפאון, הימנעות ממצבים חדשים, הימנעות מקשר עין ורתיעה ממגע.
לפי המדריך האחרון להפרעות נפשיות (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) שפורסם בשנת 2000, אילמות סלקטיבית מאובחנת כאשר היא נמשכת למעלה מחודש, בסיטואציות מסוימות (כמו בית הספר) ולא באחרות (כמו בבית) ומופיעה בערך בגיל 3. היא עשויה להימשך מספר חודשים, עד מספר שנים (3-5) ושכיחותה נאמדת בכ- 1%.
בקרבת אנשים מסוימים או בסיטואציות מסוימות ילדים כאלה הופכים אילמים כמו דג. יש ילדים שידברו קצת וחלש, חלק ידברו רק כשיפנו אליהם אבל מעולם לא מיוזמתם, חלק פשוט ימלאו פיהם מים ויעדיפו כל צורת תקשורת אחרת על פני תקשורת מילולית. ככל שהסביבה יותר מורכבת ומלאה בגירויים, לא תשמעו מהם מילה. למרות זאת, בסיטואציות מוכרות, כמו בבית, הם יכולים להיות בדיוק ההיפך. ברוב המקרים, ההורים שלהם יתארו אותם כילדים ערניים, דברנים, אפילו קולניים.
ללא טיפול, אילמות סלקטיבית יכולה להוביל להישגים אקדמיים נמוכים, התפתחות דלה או מעוכבת של כישורים חברתיים, הערכה עצמית נמוכה, וסיבוכים פסיכיאטריים אפשריים.
בגלל שהבסיס להפרעה הוא חרדה, חשוב להבחין את המצב מליקוי ביכולות למידה או כישורי השפה של הילד. במקרים שהאילמות נובעת מרצון להסתיר ליקוי שפתי כמו היגוי או חיתוך דיבור, או ליקוי למידה, קלינאי תקשורת יכול לעזור. אבל חשוב להבין, זה לא אומר שלילדים כאלה אין כלום בקופסא. ההיפך. הם חכמים ורגישים בצורה יוצאת דופן.
למרות שקיימים קווי דמיון, כל ילד שסובל מההפרעה הוא יחיד ומיוחד. הצעד הראשון בטיפול הוא להתבונן בילד, אבל לשמור על ראש פתוח. בבית הספר, במגרש הביתי, או בכל סיטואציה אחרת שיכולה לספק הצצה לעולמו הפנימי, ליכולות הפוטנציאליות שלו או מצד שני, לנקודות החלשות שלו.
אחרי שלמטפל יש מספיק מידע כדי להעריך את רמת התפקוד של הילד, אפשר לגבש תוכנית פעולה. הדרך צריכה להיות מעשית, עם מטרות מוגדרות שכוללות אינטראקציות לא מילוליות עם המטפל, ההורים או בני אותה קבוצת גיל. הצעד הראשון יהיה קטן. אפילו רק מילה אחת. עבור חלק מהילדים יתאים טיפול בתרופות מעכבות סרוטונין (SSRI) במקביל לטיפול אחר (פסיכולוגי או התנהגותי).
הטכניקות שהוכיחו את עצמן כיעילות במיוחד, לא יכולות להיות פורמאליות או נוקשות מדי. תרפיה באומנות לדוגמא, היא שיטת טיפול מהנה, שמאפשרת לילד לתקשר ולבטא את עצמו בצורה עקיפה, לא מילולית, כזאת שלא מעוררת בו חרדה. בלי קשר לשיטת הטיפול הנבחרת, חשוב לקבל את הילד לחלוטין ולתגמל אותו על כל ניסיון התקשרות, אפילו אם בהתחלה הוא לא מילולי. כל צעד קטן הוא קפיצה משמעותית בשביל הילד, וכל חיזוק יש בכוחו להפחית את החרדה ולבנות ביטחון בתקשורת. כי גם כשהאילמות תעלם, הרי שהחרדה עשויה להישאר ולפתח צורות אחרות.
