ההיסטוריה של הויברטורים מרשימה לפחות כמו המכשיר עצמו. היא משקפת את התפתחות המדע, הרפואה, העיצוב, הטכנולוגיה, המציאות החברתית, אבל אולי יותר מהכל, את השינוי בעמדה של גברים כלפי נשים. ההיסטוריה של הויברטורים מרשימה לפחות כמו המכשיר עצמו. היא משקפת....
ההיסטוריה של הויברטורים מרשימה לפחות כמו המכשיר עצמו. היא משקפת את התפתחות המדע, הרפואה, העיצוב, הטכנולוגיה, המציאות החברתית, אבל אולי יותר מהכל, את השינוי בעמדה של גברים כלפי נשים.
ההיסטוריה של הויברטורים מרשימה לפחות כמו המכשיר עצמו. היא משקפת את התפתחות המדע, הרפואה, העיצוב, הטכנולוגיה, המציאות החברתית, אבל אולי יותר מהכל, את השינוי בעמדה של גברים כלפי נשים.
הכל התחיל במה שנקרא תיאורית הרחם. עוד מקדמת דנא האמינו שהטבע של נשים הוא אמנם צייתני, אבל גם מעט עצבני. היפוקרטס (אבי האתיקה הרפואית שנולד ביוון בשנת 460 לפנה"ס) למשל האמין שהרחם אינו איבר מקובע, אלא איבר שנודד בגוף ומחפש לעשות צרות. בזמן אורגזמה למשל, הוא תופס את קנה הנשימה וגורם להתנשפויות ולנשימה לא סדירה. לכן הוא קרא לשיגעון של הנשים היסטריה, מהמילה היוונית רחם (hysteros).
גם ההסבר של הרופא היווני גלן (שחי במאה השנייה לספירה) היה קשור בדבר הזה שכולנו עסוקים בו. גלן האמין שהמקור להיסטריה נגרם על ידי חוסר במין. קחו למשל נזירות, בתולות, אלמנות, או נשים נשואות ולא מסופקות. היסטריות. גלן האמין שאם יגרום לאשה ההיסטרית לעווית, על ידי גירוי אזוריה המוצנעים, האשה תשוחרר מכוחות האופל שהשתלטו עליה. תוך כדי, היא עשויה להרגיש תחושה של כאב ועונג בו זמנית. מוכר לא?
למי ששאל את עצמו, הלך הרוח הכללי היה שזה לגמרי בסדר שרופא יעשה את זה, כל עוד חדירה היא לא חלק מהעניין. ולמה שהנשים לא יעשו את זה בעצמן? כי ממש כמו אצלנו, רק לא מאותן סיבות, עינוג עצמי נתפס כמעשה אסור ואפילו כאקט שמחליש את הגוף והנפש. גם לגבי גברים.
גם אם הטיפול עבד, הבעיה היתה שבחוג הרופאים הוא נתפס כמשעמם משהו. כי למרות שהנצח לא נמדד בזמן, לגרום לאשה להגיע לאותה עווית על ידי עבודת יד היא משימה שיכולה להימשך נצח, או לכל הפחות דורשת לא מעט סבלנות. בגלל שזה היה טיפול שלקח כל כך הרבה זמן, ובו זמנית לא מאוד מכניס (כסף), הרופאים היו צריכים להיפגש עם לא מעט נשים היסטריות כדי להגיע להכנסה סבירה. (של כסף).
וככה יצא שבשלהי המאה ה-19 הומצא התחליף הבא שהתיימר לפתור את אותם התקפי ההיסטריה בארבע דקות בלבד. בשנת 1860 נשים היסטריות כבר טופלו במה שהוגדר בשפה ציורית כ'טוש צרפתי', אבל נראה יותר כמו צינור לכיבוי אש בלחץ מים גבוה. אם גם הצינור נכשל בביצוע המשימה, לא היה מפלט אלא להיפגש עם רופא.
ולמרות שהצליחו להתגבר על בעיית הזמנים, רוב אנשי המקצוע עדיין האמינו שיותר משלושת רבעי מהאוכלוסייה הנשית סובלת מהיסטריה, ושזאת מחלה כרונית שאפשר רק להקל עליה אבל לא לרפא אותה לגמרי. הלחץ למצוא מיכשור זול יותר ומסורבל פחות רק גבר.
בשנת 1870 הצטלבו דרכיהן של המצאת הקיטור והטיפול בהיסטריה. המניפולטור (The Manipulator) היה שולחן עבודה עם פתח שהותאם לאזור החלציים של נשים, ואת העבודה שעשה עד עכשיו הרופא, עשה לא אחר ממנוע קיטור. אבל בדיוק כמו הטוש הצרפתי, גם הקיטור לא עמד במבחן המציאות.
עשר שנים מאוחר יותר יוצר הוויברטור הבריטי הראשון. היו לו ראשים שניתנים להחלפה, הוא עבד על סוללות והרטט שסיפק נע בין 1,000-7,000 פולסים בדקה. הוא היה קיים בגרסה הניידת, בגרסת הרצפה, ובגרסה שנתלית מהתקרה. המכשירים האלה תופעלו על ידי רופאים, שליוו את הטיפול מראשיתו ועד סופו לרגע השיא.
בתחילת המאה ה-20 היו כבר 40 סוגים שונים כאלה. אמרו שהם מרפאים לא רק היסטריה, אלא גם חירשות, פוליו, אימפוטנציה, ריח רע מהפה וקשקשים. הם פורסמו בכל פלטפורמה אפשרית (עד כמה שהיו כאלה באותה תקופה). המצאת החשמל הפכה את הויברטורים לבני בית, אפילו עוד לפני מכונת הכביסה או שואב האבק, ועקרות הבית כבר לא היו כל כך מיואשות. המכשיר הביתי הראשון היה גדול מאוד וכנראה שגם די רועש. וגם כשכבר הצליחו לעצב את גרסת כף היד, אפשר להגיד שהוא הקפיצה את השלטר הראשי הרבה לפני שהאשה הגיעה לסיפוק.
ברגע שהטיפול בהיסטריה עבר מידיים ציבוריות לידיים פרטיות, הרופאים היו הראשונים להפסיק להשתמש בהם. מאז הם נעלמו מהנוף למשך בערך חמישים שנה, עם גיחות קטנות שניסו להציג אותם כמכשיר לעיסוי הצוואר.
לפחות עד שנת 1980, ויברטור עדיין היה משהו שנקנה רק על ידי גברים בפינות רחוב אפלות. אבל תראו איך שדברים משתנים. היום, לא רק שהמכשירים קטנים, הם קיימים בכל הצבעים, מכל סוגי החומרים האפשריים ואפשר לקנות אותם בכל מקום. היום, כמעט לכל אשה יש כזה. מהרוקט פוקט הפשוט והטוב, ועד לרולס רויס. עם או בלי פנינים.
