ריבים, גברים, נשים וזכות השתיקה

לא שאני זוכרת מה זה לריב בזוגיות (לא כל שכן מה זה זוגיות) אבל מסתבר שריבים זה חלק בלתי נפרד מהעניין. השאלה אם זה באמת מה שחשבנו כל הזמן, שנשים רוצות לדבר על זה, וגברים ממש מעדיפים שלא. ויכוח מדעי על איך שאנחנו מתווכחים.

לא שאני זוכרת מה זה לריב בזוגיות (לא כל שכן מה זה זוגיות) אבל מסתבר שריבים זה חלק בלתי נפרד מהעניין. השאלה אם זה באמת מה שחשבנו כל הזמן, שנשים רוצות לדבר על זה, וגברים ממש מעדיפים שלא. ויכוח מדעי על איך שאנחנו מתווכחים.

שומרים על זכות השתיקה
נכון, אצלכם זה לא קורה, אבל יש כאלה זוגות שרבים. על הפח, על הילדים, על הכסף, על איך שהם רבים ובעצם על מה לא. אבל, כל אחד עושה את זה אחרת. אחד יכול להיות כנוע, השני אגרסיבי, השלישי מתעלל. האם ההבדלים האלה נובעים רק משונות בין המינים? תלוי את מי שואלים.

מחקר אמריקאי חדש (אוקטובר 2007) מגלה שבמהלך ריבים, יש כאלה שאוהבים להשתמש בזכות השתיקה (באמת מעניין מי). "גברים, יותר מנשים, נוטים לאבד את הלשון בזמן ריבים" מסבירה איליין איקר (Elaine D. Eaker) שערכה את המחקר. "נשים יותר מנהלות את הקשר. הן יוזמות, מעלות דברים, לוחצות שהם יקרו. בתגובה גברים נסוגים"מסביר טים סמית (Tim Smith) פסיכולוג מאוניברסיטת יוטה (Utah), שהשתתף גם הוא במחקר. כמה שיותר אינטראקציות כאלה, ככה העתיד של הקשר יותר לוט בערפל, הוא מוסיף.

הם מפחדים
על ג'ון גריי (John Gray) בטח שמעתם. זה ההוא שכתב את "נשים מנגה, גברים ממאדים". גריי אומר שזה כמו מלחמה קרה. "גברים יעשו הכל כדי להימנע מעימות. הם מפחדים מעימותים, מעדיפים להוריד פרופיל ולהימנע מנושאים טעונים. הם נכנסים למערה שלהם ומסרבים לצאת". לפי התפיסה של גריי, גברים מחפשים אישור, ומה שהם שומעים בין הצעקות זה 'חוסר אישור'. "כשאשה משתפת בתסכול שלה, גבר מעביר להילוך מתגונן". כשלא מרפים ולוחצים אותם לפינה (כמו שאנחנו יודעות לעשות כל כך טוב), גברים מתרכזים בלהיות צודקים ושוכחים להיות אוהבים. רוב הויכוחים מסלימים, כאשר הגבר מבטל את התחושות של האשה ("מה את עושה סיפור"), והיא מגיבה אליו במה שנתפס בעיניו כחוסר אישור ("אני?אתה!"). ההבדלים האלה בתפיסה, אולי לא כואבים כמו הדרך שבה אנחנו מדברים עליהם, אומר גריי (את מה שאנחנו מנסות להגיד כבר שנים). "בן הזוג לא מתנגד לדברים, כמו לדרך שבה הם נאמרים".

"כל חילוקי הדעות הם על כוח ושליטה" מסבירה יועצת הנישואין כריסטין נורת'הם (Christine Northam). גם נורת'הם מסכימה עם זה שלגברים יש נטייה לסגת, רק שהיא קוראת לזה דיאלוג בין 'משכנע' ו'נסוג', מונח שגור בפי המטפלים. "אחד מושך לכיוון של לפתור את הבעיה, השני מעדיף להרפות. זה מוביל להרבה מתח ביחסים ולהרבה שיחות שהנושא שלהן הוא לא מה שהתכוונו אליו מלכתחילה". אבל, היא מדגישה, גם נשים יודעות לשחק את התפקיד של 'הנסוג' לא פחות טוב. "נשים משנות נושא, או מתחילות לבכות". אם לא ידעתם עד עכשיו, בכי כמעט תמיד עובד.

נורת'הם אומרת שהדרך שבה אנחנו מתווכחים מושפעת מאיך ועד כמה אנחנו מותנים. "אנחנו מאוד אוהבים לחשוב שאנחנו שונים מההורים שלנו, אבל אנחנו לא". התמודדות רגשית זה דבר נלמד שמפנימים אותו. "צריך להיות מאוד בוגר כדי להסתכל על ההורים שלנו, להבין אותם ולקבל החלטה מודעת שאנחנו לא הולכים להיות ככה. שאנחנו נהפוך ויכוח למשא ומתן". זה בדיוק מה שעושה הטיפול הזוגי.

היא היתה ספקטית
דבורה קמרון (Deborah Cameron) אנתרופולגית מאוניברסיטת אוקספורד, שכתבה את הספר ה'מיתוס מאחורי נגה ומאדים' (The Myth of Mars and Venus) לא קונה את זה. היא מאמינה שההבדלים בצורה בה גברים ונשים מתווכחים, נובעים מתרבות ולא ממגדר. קמרון טוענת שלא ניתן להכליל לגבי כלל האוכלוסייה ממחקר שבוחן מה אנשים אומרים בסיטואציה מבוימת, או ממחקר שמסתמך על דיווח עצמי. "גם אם אנשים יהיו מחוברים לאלקטרודות או מוקלטים בזמן ויכוח, הרי שהם מתווכחים בצורה שונה, בסיטואציה שונה, בתרבות שונה. זה קשקוש לחשוב שאין הבדל בין אשה שמתווכחת באפריקה לבין אשה מערבית שמתווכחת. ההבדלים התרבותיים גדולים יותר מהבדלי מגדר. ריבים משתנים לפי התרבות, אפילו בתוך קהילה ספציפית באותה תרבות אפשר לראות הבדלים".

כנראה שיש משהו במה שקמרון אומרת, קשה לכמת את ההבדלים האלה בצורה מדעית. מצד שני, מעניין אם אי פעם מישהו יצליח להוכיח ההיפך, שאין בכלל הבדלים בצורה בה אנו מתווכחים. דבר אחד בטוח, כל עוד גברים ונשים ימשיכו להתווכח, חוקרים ימשיכו להתווכח בינם לבין עצמם על מה אנחנו מתווכחים.